|
|
עם תום ימי הביניים תוגה אפלה מעיקה על נפשותיהם של הבריות . בין שתקרא כר 1 ניקה , בין שיר , או דרשה , ואפילו תעודה משפטית , כולם יפיקו אותו רושם של עצב כביר . פעמים דומה כאילו היתה תקופה זו אומללה במיוחד , כאילו הותירה רק את זכרונן של אלימות , תאוות בצע ושנאה מרה , כאילו לא ידעה הנאה מלבד זו של תאוותנות , של גאווה ושל אכזריות . והנה בתעודות של כל הזמנים המזל הביש משאיר רישומיו יותר מן האושר . פגעים גדולים הם 0 סד ההיסטוריה . אולי נוטים אנו להניח בלי ראיות הרבה , שבכללו של דבר , ולמרות כל הפורענויות , סך הכול של האושר ספק אם היה יכול להשתנות מתקופה אחת לחברתה . אבל במאה החמש עשרה , כבתקופת הרומאנטיקה , לא היה זה מן הטעם הטוב לשבח בגלוי את העולם ואת החיים . אופנה היתה לראות רק את סבלם וענותם , לגלות בכל מקום סימנים של התנוונות ושל הקץ המתקרב — בקיצור ? לפסול את התקופה או לבזותה . לשווא נחפש בספרות הצרפתית של תחילת המאה החמש עשרה את האופטימיות השופעת , העתידה לצוץ בימי הרנסאנס — אם גם , דרך אגב , יש שמגזימים בנטייה האופטימית של הרנסאנס . הקריאה הצוהלת של אולריך פון הוטן , שנשתחקה מרוב ציטו...
To the book |
|
|