|
|
לא מזמן קראתי ביקורת על דרכו של קרליטו , בבימויו של בריאן דה פלמה . המבקר העריץ את עבודתו , בדיוק כמוני . הוא כתב שדה פלמה מצא בסרט סגנון ויזואלי אידיאלי לטרגדיה . עם זאת , יש כאן בעיה . דרכו של קרליטו אינו טרגדיה . באותה סקירה , כתב המבקר שהסרט הוא "יצירה אופיינית לז'אנר " , הוסיף ש"אין למעשה כל דרך להתייחס לסרט הזה כאל מקשה קוהרנטית אחידה" וקרא לסרט "חומר גס וממוסחר " . אם דה פלמה אכן "מצא סגנון ויזואלי אידיאלי לביטוי ציר העלילה הקשיח של הטרגדיה" לסרט שתואר בציטוטים האלה , מה הוא יאלץ למצוא כדי להציג את אדיפוס המלך או את המלט על מסך הקולנוע ? אין לי מחלוקת עם דה פלמה , אפילו לא עם הסרט , רק עם המבקר . הדיון בסגנון כדבר שמנותק לגמרי מהתוכן של הסרט מטריף את דעתי . הצורה אכן משרתת את המטרה - גם בקולנוע . אני מבין היטב שישנן יצירות אמנות רבות שיופיין רב כל כך שאין צורך להצדיקן . ואולי נעשו סרטים שרצו רק להיות יפים או שהיו תרגיל ויזואלי או אקספרימנטלי . ייתכן שתוצאתם היתה מלאת רגש בשל רצונם להיות יפים ותו לא . אבל בואו לא נתחיל להשתמש בתיאורים יומרניים כמו "סגנון ויזואלי אידיאלי לטרגדיה "...
To the book |
|
|