|
|
בכל ההיסטוריה של בלט רוס , אץ תקופה שבה התגלו חוסר עקביות מובהק ואיבוד דרך אמנותי גלוי כבתקופה שבין . 1929-1922 קדחת יצירה אחזה כך נדמה את הקבוצה , ועבודה אחר עבודה סיפקה הצצה חטופה לאחד מהיבטיו השונים של המודרניזם של שנות העשרים . בעיני אחדים מבני התקופה לא סימנה שרשרת ה"איזמים" הזאת בריאות אמנותית , אלא ניוון . אבל אפשר להציע הסבר אחר לאופיה ההפכפך של התקופה , הסבר המשקף את תכונותיהם הייחודיות של תומכיה החדשים של הקבוצה . בשנים 1929-1922 משלה טרויקה בלתי סבירה בגורלו של דיאגילב , צוות משולש של מעבידים , שהוציא מבלט רוס עבודות שהותאמו לטעמים מגוונים ולעתים קרובות גם למטרות סותרות . מחוסר היציבות שרווח באותן השנים יצאה ודאות אחת : שום מפעל יצירתי בקנה הגודל של בלט רוס אינו יכול לקיים את עצמו לאורך זמן בעצמאות אמנותית מוחלטת וללא סובסידיות ציבוריות . ההסדר של דיאגילב עם תיאטר דה מונטה קרלו בסתיו 1922 בא כמו ברכה משמים . בתיווכה של הנסיכה אדמונד דה פוליניאק , קרובת משפחה דרך נישואין למשפחת השלטון בנסיכות , ושל סוסייטה דה בן דה מר שניהלה בה קזינו מפורסם , סימן ההסדר את תחילתו של השלב האחר...
To the book |
|
|