מראית עין

סיפור חן רוזנברג זוכרת ? ישבנו באחד הערבים על הספסל הציבורי , אני סיפרתי לך את כל קורותיי מאותו היום ואת החזרת לי את סיפורייך ואז אמרתי לך שהסיפורים שלי לא יתקיימו כל עוד לא אספר לך אותם . אני קם בבוקר , מתקלח , מביט במראה ומתארגן , שותה כוס קפה , מתעדכן בחדשות הלילה והבוקר , מתלבש לפתחו של היום , שורך את שרוכיי , סוגר אחריי את הדלת ויוצא לפגוש את העולם . והחיים שפוגשים אותי , מלאים בהתרחשויות , באירועים , באנשים . הזמן חולף לו , לעתים ממהר ולעתים דווקא מתעצל וזוחל . המראות ברחובות שוטפים את עיניי כמו הייתי בוהה במסך הענק שבקולנוע , הדמויות המתהלכות חולפות אותי ועוברות בסך , לפעמים נעצרות כדי לומר דבר מה , פעמים אחדות אף מאריכות בשיחה וממשיכות הלאה ליעדן הלא ידוע . ואני חוזר לדירה , וכמו בסרט שצפינו בו , כל אותם הדברים שקרו כמה שעות קודם מתהפכים להם . אני פורם את השרוכים וחולץ את נעליי , משיל את הבגדים ונכנס שוב למיטה . דבר מכל אלו לא יתרחש אם לא אספר לך . הכול יישאר תלוי באוויר , חסר צורה , ריח , טעם או הרגשה , כפיגומים חשופים של בניין שלא נבנה אף פעם . שורות שחורות – לבנות , אנכיות ו...  To the book