|
|
רב היה ייאושם של ברטוק וקודאי . הם יצאו לדרך עם תקוות רבות והתאכזבו מאוד . ברטוק אף חשב שיוכל להיבנות כלכלית ממכירת החוברות ויצליח להמשיך לאסוף שירי עם למחקרו . המצב היה הפוך . את כל כספם הוציאו על הדפסת השירים . המענק שקיבל ברטוק למחקרו , אף ממנו לא נותר מאומה . והנה הגיע לביתו מכתב מן האקדמיה . מנהל האקדמיה , מר מיכאלוביץ , ' הזמין את ברטוק לשיחה . ' מדוע ' ? שאל את עצמו . ' ואולי אקבל עוד מענק ... אך לא , אין סיכוי ' . כאשר פגש בידידו קודאי סיפר לו על המכתב ושאל : " האם ידוע לך מדוע הזמין אותי מר מיכאלוביץ' לשיחה " ? " אין לי מושג " , השיב , " אך שמעתי שמורנו לפסנתר , מר תומאן , הגיש את התפטרותו , דומני שמסיבות בריאותיות . אולי עולה בדעתו של המנהל להציע לך למלא את מקומו של מר תומאן . הרי כל הימים התייחס אליך באהדה גלויה והכיר בסגולותיך כפסנתרן " . " אני שומע ממך דברים מוזרים " , אמר ברטוק . " השנה התחילה באוקטובר , ועכשיו , בדצמבר , הוא עוזב ? אם כך , מצבו אינו טוב " . " ובכן נחיה ונראה מה יאמר לך מיכאלוביץ " , ' אמר קודאי , " אני עובד באקדמיה כמורה להלחנה . אמנם מלחשים שמר תומאן אי...
To the book |
|
|