פרנסיסקו גויא: כלב — דיוקן עצמי של הציור כחירשות

כלב היא תמונה רכה , מוצפת אור , ריקה . אין לה עבר ואין לה איקונוגרפיה , גם לא עתיד . שום דבר ממה שנעשה לפניה בציור האירופי אינו מוליך אליה ואינו שייך לה . דבר ממה שנעשה אחריה — מן הריצוד האימפרסיוניסטי אל המופשט האידאולוגי — אינו מוזר כמו התמונה הרכה הזו ; דבר אינו מסוגר וסרבני ומהפנט כמוה . בין הצללים העבים והמדממים של גויא , כלב מופיע כהארה של שקט . דברים אינם רוחשים כאן בחשכה ואינם מתגלים באור מרתפי : לא עטלפים , לא מכשפות , לא שדים מקורננים . אין כאן פנים ממוסמסות בהטחה כבדה של צבע , אין חורי עיניים פעורים ומסכות לבנות , אין כלום : דבר מרפרטואר הבלהות של בוש , ברויגל , ז'אק קאלו , ( Callot ) ומאומה מן הפנטזיות הליליות ההדורות , המעובדות , של הרומנטיקה והנאו גותיקה , אלה שאצל יוהן היינריך פוסלי ( Fussli ) ויליאם בלייק ( Blake ) עוטות אופי שנון ומתורבת כל כך . אין בכלב שום היאחזות בסימני ההיכר האיקוניים של השיגעון — שהם מובחנים וקריאים , תאטרליים אופראיים ואפילו משעשעים ומרגיעים את העין — שכן השפיות מצויה במקומה הנכון , מחוצה להם . גם אין בכלב כלום מאימת המציאות ההיסטורית , החודרת ו...  To the book