ניקולא פוסן: ציור כמוזיקה, ציור כמיתוס

התחינות למען פוסן מלוות את הספרות הגדולה על אודותיו כמו דיסוננס תחתי החוזר בלי הרף , כמו אוסטינטו בתנועה נגדית למלודיה העיקרית , על גבול השמע של הקורא : אל תיגע בי , אל תאמין לי . יש מצע עמום של אי נחת מול פוסן , מול המושג של פוסן , ומול מה שהמושג של פוסן מייצג לגבי הפרקטיקות הפרשניות והתולדות אמנותיות בכלל . התחינות האלה מגששות אחר האפשרות להציל את פוסן מפני הבנליות של ההישג , מפני העבודה העשויה כהלכה ; ואחר האפשרות לגאול אותו מן ההסגר הפרשני , מזמינותו לדעת , מאובדנו לדעת במובן המידי ביותר של המילה . אי הנחת חודרת ועוברת את הטקסטים התקניים והמחונכים ביותר ( אצל דניס מאהון , אנתוני בלנט , ניל 1 מקגרגור . ( אי הנחת הזאת מפתיעה לפעמים גם בטקסטים הצרים והזהירים ביותר , אלה שאינם מועדים לספקנות בדבר ארץ ההפקר שבין הדעת לחוויה , בין הניירות מן העבר 2 לעין של ההווה , בין ההיסטוריה לפרשנות . מופתיים לעניין זה דבריו של מאהון , הכותב : 'יש בהחלט בסיס לאמונה שמעמדו של פוסן בקרב הציירים הגדולים נחלש בעבר בדיוק בגלל החשש העיקש , שאינו לגמרי מופרך , שאופיו השכלתני פעל כאפקט מייבש על המקורות החיים ...  To the book