פרק שישה־עשר בו יוכח, שסמכות הקיסר מן האלוהות במישרים באה לו. נימוק רביעי

אומנם הוכח בפרק הקודם , מתוך שהגענו לכלל דוחק tr שסמכותה של האימפריה אין מקורה בסמכותו של הכוהן העליון , אולם עדיין לא הוכח במלואו , שסמכותה [ של האימפריה ] מותנית במישרים באל , אלא מתוך הסייפא [ המתחייבת . [ והםייפא היא , שאם אין סמכותה [ של האימפריה ] מותנית במשנה לאל ( גופו , ( הרי [ בהכרח ש ] היא מותנית באל . לשם הגדרתו המוחלטת של משפטנו יש אפוא להוכיח על דרך המופת , שהאימפיראטור , או מו י נארכוס העולם , נתון בזיקה ישירה לאדון תבל , הוא האל . לצורך השגתו של מושג זה יש לדעת , שרק האדם לבדו בכל הברואים תופס מקום ביניים בין מה שנדון לכלייה לבין מה שלא נדון לכלייה . לפיכך בצדק השווהו הפילו סופים לאופק , שהוא קו הביניים של שתי ההימיספירית . שכן האדם , אם נראהו לפי שני חלקיו המהותיים , דהיינו הנפש והגוף , בר כלייה הוא משנתבונן בו מבחינתו של חלק אחד , דהיינו הגוף , ואילו לפי החלק השני , דהיינו הנשמה , נמנע הכלייה הוא . לפיכך יפה דרש הפילוסופוס על אותו החלק ( גופו , ( בתורת נמנע הכלייה , בחלק השני של [ ספרו ] יעל הנפשי , שבו הוא אומר : יורק זה [ החלק ] בלבד , הואיל ונצחי הוא , מסוגל להיפ...  To the book