מישל ואן לו

הסלון של 1767 דיוקן של דידרו אני אוהב את מישל , אך את האמת אני אוהב עוד יותר . דומה למדי ; הוא יכול לומר למי שאינם מזהים אותו את מה שאומר הגנן באופרה הקומית : 'והרי מימיו לא ראה אותי בלי פאה נוכרית ' . מלא חיות , רואים את עדינותו ואת חיוניותו . אבל הוא צעיר מדי , ראשו קטן מדי , הוא יפה כאשה , מלכסן מבט , מחייך , מתחנחן , מצמצם את שפתיו לכדי צורת לב . לא תמצא כאן דבר מתבונת הצבע שבתמונת ' הקרדינל דה , 'שואזל ונוסף על כך , בגדיו כה הדורים עד שיש בכוחם לרושש את איש הספר האביון , לו היה הגובה פוסק לו מס גולגולת על פי חלוקת הבית שלו . קסת הדיו , הספרים ויתר האבזרים טובים ככל האפשר למי שבחר בצבעים הבוהקים ולמי ששואף להרמוניה . מקרוב נוצץ , מרחוק עז , בעיקר בחלקי הגוף החשופים . גם הידיים יפות ומעוצבות היטב , חוץ מן השמאלית , שאיננה מצוירת . רואים את פניו בשלמותם . ראשו גלוי . בלוריתו הכסופה והתחנחנותו משווים לו מראה של גנדרנית זקנה שעדיין מבקשת לשאת חן , ארשת של מזכיר מדינה ולא של פילוסוף . הסילוף של הרגע הראשון חיבל בכל היתר . הגברת המטורפת ההיא , מאדאם ואן לו , אשר באה לפטפט עמו בשעה שציירו...  To the book