|
|
פאראדו יכם הראוי לשימת לב מתקשר לא פעם לדיונים במוסר . מצד אחד מזהים את המוסרי עם השכלי . התבונה מוצעת לפנינו ככוח נפש שנובעות ממנו הוראות מוסריות מוחלטות ; אף יש אומרים כבתורתו של קאנט , שהתבונה היא מקור המניע המו סרי האמיתי היחיד . מצד שני , נהוג למעט באומד ערכו של השכל המעשי , היומיומי , ואפילו מזלזלים בו בכוונה . המוסר נחשב במקרים רבים דבר שאינו עניינה של הדעת הרגילה . דעת המוםר נחשבת דבר בפני עצמו , וידעות , היא מצפון , נחשבת משהו שונה ביסודו מתודעה . פירוד זה , אם נכון הוא , חשיבות מיוחדת לו בחינוך . החינוך המוסרי בבית הספר יהא למעשה חסר סיכוי , אם נציב את פיתוח האופי כמ טרה הנעלה ביותר ועם זאת נגרוס את רכישת הדעת ופיתוח ההבנה , התופסות בהכ רח את רוב הזמן בבית הספר , כדברים שאין להם כל קשר לאופי . על פי הנחה כזו מצטמצם החינוך המוסרי לאיזו הוראת קאתכיזיס או לשיעורים על מוסר . ושיעורים ' על המוסר' אינם אלא הרצאות על דברים שאנשים אחרים רואים אותם כמעלות ובחובות . יש להם לשיעורים אלה ערך כל שהוא רק במידה שכבר הספיקו לעורר בלב התלמידים יחס של אהדה וכבוד לדעות של אנשים אחרים . בלא י...
To the book |
|
|