בלהה אדמנית שני סיפורי ערב יום הכיפורים

יום הכיפורים מהווה נקודת ציון בתהליך של חשבון נפש שנתי שעובר האדם היהודי " מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה , ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא" ( תפילת כל נדרי . ( חשבון הנפש נערך בכמה מישורים 1 בעמידה של האדם מול עצמו , מול חברו ומול בוראו . חז"ל אמרו r "עבירות שבין אדם לחבית - אין יום הכיפורים מכפר , עד שירצה את חבית" ( יומא פ"ח מ"ט , ( כלומר , יש צורך בפיוס ישיר בין שני בני אדם כשהאחד נפגע מחבת . אין לתקן את שאירע בדרכים עקיפות של תענית ותפילה ביום הכיפורים , שהן קלות יותר , רגשית , לאדם הפוגע . תהליך הפיוס אינו קל . על הפוגע להודות בכישלונו או בחולשתו , ולחכות מעמדת נחיתות להיענות של הזולת . תהליך הפיוס אינו פשוט גם לאדם שנפגע . הרי היה עלבון , הוא צורב וקשה , הוא קיים ולא ניתן להכחישו . מכאן , שגם פגישת הפיוס עצמה אינה קלה . היא דורשת מהפוגע והנפגע כאחד : רגישות , שאר רוח ויכולת להתמודד עם תחושות קשות . תנאים נאותים נדרשים כדי שפגישה זו תסתיים במחילה ובפיוס , ולא תהפוך לעוד פרק בשרשרת ההתנצחויות והפגיעות . במאמר זה נדון בשני מדרשי אגדה , המאירים אירוע שהתרחש בערב יום הכיפורי...  To the book