ג. המשפט העברי

על אכילת חויר ולבישת שעטנו וחליצת יבמה . הבחנה מעין זו מאמץ גם הרמב"ם : הוא כותב שחוקים כמו איסור שעטנז ובשר בחלב אין רשות להרהר בהם : ' אבל אין המון החכמים סוברים שיש דברים שאין להם טעם כלל ולא נדרשה בהם תכלית ... אלא סוברים המון חכמים שיש להם טעם , כלומר תכלית מועילה בהחלט , אלא שהיא נעלמת ממנו , אם מחמת קוצר שכלנו או חוסר ידיעתנו ... אותם אשר תועליותיהם ברורים אצל ההמון נקראים משפטים , ואלה שאין תועלתם ברורה נקראים חוקים ( מורה נבוכים ג , כו . ( ההבחנה בין חוקים שלא 'ההמון' ולא 'החכם' יכולים לעמוד על סוף תכליתם ובין משפט שתכליתו ברורה לעין כול — כוחה יפה לא רק למחוקק האלוהי בלבד , שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו ( ישעיה נה , ח , ( ומטבע הדברים אין אנו מסוגלים לרדת לסוף דעתו ( ו מב"ם הלכות תשובה ה , ה ) — אלא לעתים גם לדעתם של המחוקקים בשר ודם המועלים בסמכות החקיקה מתוך השנאה והקנאה או תאוות הבצע או יצר השלטון , והם מחוקקים שלא כמשפט . הכתוב המחל ק את המצוות לשלושה סוגים — 'העדות והחוקים והמשפטים' ( דברים ו , כ ) — אמנם מזמין את הפרשן לעשות קלסיפיקציה ביניהם . וזו לשון הרמב"ן...  To the book