פרק שלושים ושישה יהודה ותמר

א . שאלות המתעוררות בפרשה פרשה זו מתארת את אומץ לבה של תמר , את חכמתה ואת תושייתה . כאשר ראתה שחמיה איננו נותן אותה ליבמה לאישה , הערימה עליו , עד שקיבלה ממנו זרע אנשים . בכך נטלה על עצמה סיכון חמור . שהרי עתיד הריונה להתגלות ברבים והיא תידון בשרפה , משום שזינתה תחת יבמה . אך בחכמתה הכינה לה שלושה סימנים , שיעידו בפני חמיה למי הרתה . וכאשר הכיר חמיה את הסימנים האלה , לא רק הודה שהזרע הוא ממנו , אלא גם הצדיק בפה מלא את הערמה שבה השיגה אותו : "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" ( ל"ח , כו . ( אין שום ספק , שרוח התורה נוחה ממעשיה של תמר , והיא מצדיקה אותה בלא כל הסתייגות . ומכאן , שגם זו היא דרך שאפשר היה לקיים בה את הייבום . שהרי באותה תקופה '' - קודם מתן תורה" - כל עניין הייבום היה רק בגדר מנהג , המסור לשיקול דעתן של הבריות , ואיננו נתון למגבלות החמורות של החוק וההלכה . בהתאם לכך כבר אפשר היה לומר , שאם אין הייבום מתקיים על ידי היבם , הוא יכול להתקיים גם על ידי אביו . משום כך יפה עשתה תמר כאשר פיתתה את חמיה לבוא אליה כדי להקים זרע לבעלה המת . אולם אף על פי שאפשר היה לקיים את הייבום ג...  To the book