|
|
בעלי–אניה יפנית הגישו תביעה כספית של דמי–חכירה נגד חוכרי האניה היוונים . כדי להבטיח את קיומו של פסק–דין שיינתן לטובתם , ביקשו בעלי האניה למנוע מהחוכרים להכשיל את התביעה ולהבריח את נכסיהם מאנגליה . השופט דחה את הבקשה . בית–המשפט לערעורים קיבל את הערעור וצו–המניעה ניתן . כך החלה ההיסטוריה של צו מרווה . לורד דנינג , תאר את המצב באנגליה שקדם לכך , במילים אלה ( בתרגום חופשי : ( " ברוב הארצות בעולם , יכול נושה לעקל רכושו של חייב , זמן רב בטרם ניתן פסק–דין נגד החייב , ולאחר–מכן לשמור את הרכוש , או את שווה ערכו , כבטוחה לתשלום החוב , אם הוא יזכה בסופו של דבר בפסק–דין . פרוצדורה זו נקראת בצרפתית ... Saisie conservatoire באנגליה לא ידע המשפט האנגלי , במשך 150 השנים האחרונות , סעד כזה . נושה לא יכול היה לתפוס מאומה לפני שהיה לו פסק–דין נגד החייב . זה היה מאד חמור לנושה . מאז שהוגשה תביעה ועד שנתקבל פסק–דין , ובעקבות כל צעדי הדחייה שנקט בהם החייב , הוא יכול היה להיפטר מנכסיו . דרך מקובלת הייתה להעבירם על–שם אשתו ולטעון שהם תמיד היו שייכים לה . כדי לסכל העברות כאלה אחרי פסק–דין , ננקטו הליכים של פש...
To the book |
|
|