שתק המחוקק בחוק מסויים , בדבר הסעדים האפשריים , או פירט סעדים שונים , מבלי להזכיר ביניהם במפורש את הסעד של צו מניעה , האם יש בכך כדי ללמד על שלילת סעד זה ? שאלה זו עמדה לדיון בבית המשפט העליון . בסיס הדיון לבקשת המדינה שם היה חוק יסודות התקציב , . 1985-ה"התשמ בית–המשפט המחוזי הוציא צו מניעה נגד קופת חולים שאסר עליה להעניק לרופאים שלה תוספת שכר או הטבות כספיות מסויימות בגין הפעלת מבצע קידום תורים בבתי–החולים . ב"כ קופת–חולים טען בערעורו , כי מכוח החוק הנ"ל אין המדינה רשאית לבקש צו–מניעה . היא רשאית להימנע מהמשך התמיכה הכספית בקופת–חולים , או לנקוט כל אמצעי מינהלי רלבנטי , כדי לפתוח בפניה את הדרך לנקיטה בהליכים משפטיים אזרחיים . לדבריו בסעיפים 25 26–ו לחוק , הקנה המחוקק לשר האוצר סמכויות מפורשות להפסיק פעולות מסויימות . את מה שראה המחוקק לנכון להתיר , בגדר סנקציה או תגובה מניעתית , מנה במפורש בחוק . אמצעי שלא הוזכר בחוק אינו עומד לרשות המדינה . מאחר שפנייה לבית–משפט בבקשת צו–מניעה לגבי גוף נתמך לא הוזכרה בחוק , הרי שאמצעי זה אינו בין האפשרויות הפתוחות בפני המדינה . הטענות הללו נדחו על–יד...
To the book