סיום: הדעה הקדומה והפרדוקס

הערנות היא הכרחית : צריך לחזור על העבר בכדי למנוע את חזרתו של העבר עלינו . אולם הערנות היא גם הפתיח המעניק לעתיד הקרוב את פני העבר הסמוך ביותר אלינו : כשהיא לומדת לקח מההיסטוריה המיידית , הערנות מחייבת את הרוע להתרחש מחר במראית שהיתה לו אתמול . כשאנו אומרים 'לעולם לא היטלר ' ! כשאנו מזהים את שנאת היהודים עם הפאשיזם המיליטנטי , אנו סוגרים את עינינו בפני הצורות הלאפאשיסטיות שהאנטישמיות עשויה לקבל . הערנות שלנו מטעה אותנו : העיוורון והצלילות משתפים פעולה בנדודי שינה אלה של הזיכרון . מכאן , שתי התגובות שהתגברו בפרשת תאי הגזים : או שהאשימו ללא מחשבה ובלי הוכחה את מכחישי השואה שהם ניאו-נאצים , או לחילופין - כשההשערה הזו התמוטטה - גילו פתאום רגישות לטענותיהם : 'הדוברים אינם פאשיסטים , אזי ייתכן שהם . 'צודקים בקיצור , רק הגזענות של האדונים , רק הדעה הקדומה של האליטה ורק הסלידה המוצהרת מ'יצורים נחותים' הם בלתי נסבלים . אולם אותה השנאה , כשהיא מופיעה תחת הכותרת של המרד או של התלונה , זוכה להתקבלות הפוכה . השפעת הדברים לא תלויה במשמעותם אלא במי שמביע אותם . על שפתיו של הנרדף או של כל באי כוחו של ...  To the book