מעין אחרית דבר

בשני חלקי עבודתנו עמדנו על הממדים שונים של החידוש במחשבת ההלכה . מאחורי הדיון על עצם אפשרותו של החידוש מסתתרות שלוש עמדות עקרוניות , וההבדלים ביניהן קובעים גישות שונות , במה שניתן לכנות , אולי , הפילוסופיה של ההלכה . עמדנו בייחוד על ההתמודדות שבין הקונסטרוקטיביזם לבין האינטואיציוניזם , עמדות המנוגדות , לפעמים , באופן קוטבי . האחת , כבמקרה תנורו של עכנאי , מתמודדת עם בת קול היורדת מן השמיים ; לפי האחרת , כבסיפור על רבה בר נחמני , מחכים השמיים למוצא פי האדם . העמדה הקונסטרוקטיביסטית קסמה להוגים מודרניים רבים . ברצוני להדגיש שתי גישות פופולריות ביותר : המשפטית וההומניסטית , כפי שאכנה אותן כאן לשם הקיצור . הגישה המשפטית קוראת את סיפור תנורו של עכנאי , כמי שקורא דין וחשבון אודות משפט שנערך על פרשנות חוזה שכמה מסעיפיו נשארו פתוחים . עם חתימת החוזה אין כבר אפשרות לחייב אחד מהצדדים מעבר למה שנקבע בסעיפים עליהם התחייבו . מעתה אין אלא עבודה משפטית-פרשנית גרידא : כאן , באגדה , נגלה עלינו אופיו המיוחד של המשפט העברי . כאן שלטון החוק במובן האבסולוטי של ביטוי זה , שלטון החוק במחוקק ... הוא ... נכנע ...  To the book