על שילובם של ההרואי והקומי בעריכת הסוגיה התלמודית ובגלגוליה למכנסי הנשים בנות ימינו

אחד המאפיינים המעניינים של ספרות חז"ל הוא השילוב המיוחד שנמצא בסוגיות התלמודיות - שרובן מעשה עריכה של עורכים אנונימיים - בין הרצינות התהומית של עיסוקם בקטנות , הדקדקנות המחמירה שלהם בזוטות לכאורה , לבין חוש הומור וחוכמת חיים עסיסית , קלילה ואנושית מאוד , שבאה לידי ביטוי בסיפורים והערות זעירות מעולמם של החכמים . לעתים עולה מן הסוגיה , כשרואים אותה בכללותה , הבחנה חריפה ועוקצנית על טבעו של האדם . הפואנטה הקומית יכולה להופיע , לשם דוגמה , לאחר דיון רציני ומעמיק שבו נראה כי אוחזים אנו כבר בידינו באמיתות הגדולות והנצחיות של הקיום - ולפתע האמת האנושית הקטנה מתגלה במערומיה . שני יסודות קוטביים אלו , רצינות תהומית וחוש הומור , יכולים להופיע זה בצד זה בסוגיה התלמודית בכעין רצף אחד , עד שלעתים קשה להבחין במעברים הדקים שביניהם . הנה כך , לדוגמה , בסוגיה שבתלמוד הבבלי במסכת ברכות ( כ , ע " א ) מסופר על שיחה שנערכה בין שני אמוראים בני המאה הרביעית בבבל . רב פפא שאל את אביי מדוע לחכמים הראשונים שחיו כמה דורות לפניהם התרחשו נסים גלויים , ולהם , בדורם , אין מתרחשים נסים כאלה . שאלה זאת היא כמובן שאלה ...  To the book