""] צחה המוזה קליאו , פטרונית ההיסטוריה , ושני עמים נפגשו בכברת ארץ קטנה למדי ודלת משאבים , שכל אחד מהם רואה בה את ארצו מולדתו . האחד מכנה אותה 'ארץ , 'ישראל ארצו של ישראל , והאחר - , 'פלסטין' היא ארצם של הערבים הפלסטינים . זה כשמונים שנה עומדים שני קולקטיבים אלה זה מול זה ותוהים כיצד להתייחס לתביעותיו של האחר ל'בעלות' על הארץ ולעצם הימצאותו בה . עד לאחרונה העדיף כל אחד מן השניים להתעלם , אם לא מעצם קיומו של העם האחר , כי אז מ'זכותו' על הארץ . מבחינת היהודים הרי הם שבים למולדתם העתיקה , שממנה הוגלו לפני כאלפיים שנה ; ארץ שאותה לא שכחו בתפילותיהם , ארץ שעמדה במרכז תודעתם , חווייתם וזיכרונם המשותף , ארץ שעליה יש להם בעיניהם זכויות דתיות , היסטוריות ומוסריות בלעדיות . הפלסטינים - גם כאשר לא כונו כך ולא זו היתה זהותם - יושבים בארץ זו כבר הרבה דורות , וגם אם הם מודעים לכך שבעבר הרחוק ישב כאן עם אחר > עם שגם לגבי מוצאו מעלים הפלסטינים סימני שאלה היסטוריוסופיים , ( אין זה סביר וצודק לדעתם להשיב את מהלך ההיסטוריה לאחור במעין מנהרת זמן , כפי שהיהודים הציונים מבקשים לעשות . הזמן אינו עומד מלכת ,...
To the book