בובר הבחין בין יחס לזולת , "לז"כ לבין הזיקה לזולת כ " אתה . " "לז " נתפש בעינינו כאמצעי המשרת את צרכינו , בגלל תפקידו כספק שירותים , כגון היחס בין מורה לתלמיד , בין רופא לפציינט , בין מוכר לקליינט , בין שליט לנשלט . 'וכד ה " אתה " או ה " את " מתגלה בכל זולת , כשאנו מכירים אותו כאישיות ייחודית , מעבר ומחוץ לתפקיד שהוא או היא ממלאים . באהבה , באמנות ובאמונה מתפתחת הזיקה לאתה ולאת שבזולת . אנו מפתחים זיקה לדמויות ייחודיות המתגלות לנו באהבה ובידידות , ביצירות האמנות והספרות הגדולה , באמונה שאנו רוחשים לאדם או לאל . בזכותם מתעשר העולם שבו אנו חיים בישויות רבות החיות בנפשנו , מעבר למוחש ולנוכח , כמו אהובינו החיים עמנו גם אחרי מותם , וכמו אלוהים בתודעת המאמינים בו . החינוך ההומניסטי החותר לפיתוח הרגישות לזולת כאישיות עצמאית , מטפח הכרות עם יצירות האמנות והספרות הגדולות אשר במרכזן עומד האדם כיוצר וכדמות שנוצרה על ידו , ומבחין ביניהן לבין יצירות המציגות את הזולת כ"לז " - כאמצעי , כישות המתמצה בתפקיד שהיא ממלאה בעלילת הסיפור , בדמות ובאישיות המעוצבת בציור , שאינה רק כתם צבע בעל צורה הממלא תפקיד ...
To the book