|
|
שפת שומרי המצוות בישראל אינה עשויה מקשה אחת . עיקר הפרק מוקדש לשפת החרדים , אך לדתיים הלאומיים , המכונים בפי החרדים מזרוחניקים , יסודות שפה משלהם הראויים לעיון נפרד . בהיבט הלשוני מאפיינים את שפת הדיבור הדתית שני מרכיבים מרכזיים . האחד הוא הנוכחות המאסיבית של היידיש . הנוכחות הזו אינה פשוטה לזיהוי . אצל חלק מן החרדים היידיש היא שפת הדיבור המקובלת , והיא מטבעה שפה עממית . ובכל זאת ניתן בתוכה להצביע על ביטויים ייחודיים שחלקם מוכרים גם לכלל הציבור הישראלי , כמו טיש חיץ בהתוועדויות חסידים , רביניו ורבצן ככינוי לרב ולרבנית ועוד . יש לציין כי היידיש היתה מרכיב מובהק של הסלנג הישראלי הכללי עד לפני שנות דור , ומילים לא מעטות שנעלמו מן הנוף נשמעות בין החרדים ומשמשות כאופן יומיומי כשפת הדיבור . מילים עבריות רבות נהגות בהברה אשכנזית , לאו דווקא תחת אצטלת היידיש , וזוכות למעמד מיוחד . בולטת עוד יותר הופעת ביטויים מן המקורות , כנתינתם או בשינויים קלים , שהפכו חלק בלתי נפרד משפת הדיבור , כגון יששכר וזבולון , מה רבו כביטוי התפעלות ועוד . גם ביטויים יומיומיים נסמכים בדרך כלל על תחום ההלכה והמצוות , כמ...
To the book |
|
|