|
|
כעשר שנים לאחר מכן שב עגנון ומנסה באופן מובהק לכתוב מדרש בלשון לא מדרשית . הפניה אל הסגנון המקראי על רקע תיאורנו את תהליך ההשתכללות האונטו-טקסטואלי שהתרחש בשנים אלו , לא רק מורה על כך שיצירת עגנון טרם הגיעה להכרה בהכרחיותו של הסגנון המדרשי לפעילותו המדרשית , אלא מציגה אולי התפתחות בהכרה הסגנונית הנותנת העדפה ללשון המקראית כהולמת יותר את הפעילות המדרשית . הסברא אומרת שאם הפעילות המדרשית מתגבשת בתוך משטחי המקרא , מדוע לא לנקוט את לשון הכתובים בצורתם המקורית ללא העיוות והחללים שעושה הפרשנות בפני השטח שלהם על מנת לחדור ולהינטע בתוכם ? אולם , כפי שטענו אמוץ הלשון המקראית כצורתה בטקסט המקראי העומד לביאור , ויישומה בטקסט מדרשי מבאר , מעמידים את הטקסט כנגד עצמו . שלמותו החיצונית של הטקסט בציטוט המקראות מקנה לטקסט אולי מנוחה , אך נוטלת ממנו את נשמתו ומציגה אותו במיצויו . כמו שמצאנו ביצירות משנת תרע"ב , אפילו אם קיימת דינאמיקה מדרשית-אונטולוגית בטקסט העגנוני , היא מוגבלת לסגנון שבמקרה של הלשון המקראית אינו משהה את הדינאמיקה הזו אלא מתנכר לה , והצפייה בה , גם כאן צריכה להיעשות מתוך אותו רווח תמיד...
To the book |
|
|