עגונות תרס"ט\תרפ"א

ולא עוד אלא שנתוסף לזה מחזה איום ונורא : נדמה לו שרואה הוא את השכינה כביכול בדמות אשה יפה כשהיא מתעטפת שחורים ועדיה אין עליה , שנסתלקו הימנה כל הקישוטים , עיניה זולגות דמעות והרי היא מנירה עליו ראש 'עגונות' ) ... תרס"ט ( 64 לאחר שטעם קמעה וחזר למשנתו והנה קול לא קול מגיע לאוזניו . הגביה ריסי עיניו וראה את השכינה בדמות אשה נאה , כשהיא עטופה שחורים ועדיה אין עליה . עיניה זולגות דמעות והיא מנידה עליו ראש . 'עגונות' ) תרפ"א כו ) אף שהסגנון הלא מדרשי בתרס"ט , 'מחזה איום , 'ונורא מוחלש על ידי המסגרת הריתמית המדרשית בה הוא נתון , 'ולא עוד אלא , 'שנתוםף אין היא מאזרחת אותו בתוך האונטולוגיה הטקסטואלית , ואין היא משרטטת אותו כתוספת קו היוצא יחד עם שאר קווים . להפך , הניגוד בין הסגנון הלא מדרשי לריתמוס המדרשי יוצר רווח בין הטקסט לתוכנו ולמרכיביו על ידי קול הסופר שמחבר ומעריך את הסיטואציה : 'מחזה איום , 'ונורא 'ונרמה 422 , 'לו . 'כביכול' לעומת זאת , השינוי הסגנוני מתרס"ט לתרפ"א מציג איכות טקסטואלית אחרת . עתה ראיית השכינה מאוזרחת במסגרת המעשים השונים : 'טעם קמעה וחזר למשנתו ... הגביה ריסי עיניו ור...  To the book