|
|
בנקודה זו נחזור אל תפיסת חז"ל כפי שהצגנו אותה קודם לכן בעניין הדבור האלוהי בהתגלותו בסיני . 'אחת דיבר אלוהים' אין הכוונה לאחידות , לברירות המגדירה , לבדולח , לשפה אחת , אלא לסימולטניות . עשרת הדיברות נאמרו קודם כל בדיבור אחד , אולם אין משמעו של דיבור זה כמו שמצוי במטאפיסיקה המערבית : מכלול המוקף של הריבוי המבטל אותו בתור שכזה " , אלא הדיבור האלוהי כדיבור מאוחד המורכב בפועל מכל עשרת הדיברות והמשמעיות . לעומתו , הדבור האנושי כשלעצמו ( מסמן סמיוטי ללא קשר אל הטבע הסימולטני של המסומן האלוהי , ( אשר הוא 'דיבור דיבור בפני עצמו' מאופיין בהיפרטות היררכית שחסר בה היסוד הסימולטני . בסופו של דבר אין בה את הריבוי האינסופי ואין בה מן היצירתיות הבלתי מוגבלת הטובעת צורות מצורות שונות , אלא היא יחידה ואחידה . במצב עניינים זה לא יתכן מפגש בין התבונה והאוזן האנושיים , שבטבעם מגדירים ויוצרים חיץ בין דיבור לדיבור , ובין התבונה והדיבור האלוהי שמאחדים את כל הדיבורים בו זמנית 'מה שאין הפה יכול לאומר והאוזן . 'לשמוע המדרש , בעקבות המקרא , אינו הולך אל המסקנות הניהיליסטיות המתבקשות מתפיסה זו : 'תהומות אחר תהומ...
To the book |
|
|