|
|
אין מתאימה מהופעתה של רחל אוירבך כעדה במשפט אייכמן ללמד על דרך השלילה מה הפך נשים מסוימות לגיבורות השואה בחברה הישראלית בשנות המדינה הראשונות . תוכן העדות ואופן מסירתה , תזמונה והדינמיקה שלה הם רק חלק מהמרכיבים להופעה שבראש ובראשונה היתה החמצה . לכך נוספו מידת הרפרזנטטיביות של העדה ויכולתה הוורבאלית . הנסיבות ההיסטוריות מלמדות שכנראה לא יכול היה לקרות אחרת . רחל אוירבך זומנה לבית העם לספר על התנגדות ברוח בגטו ורשה , מתוך מחשבה שאין טובה ממנה להעיד על כך מכלי ראשון . ספרה בחוצרת ורשה הוגש לבית המשפט . בכרכי העדויות הוצגה כעדה שסיפרה על מצבה התרבותי והרוחני של יהדות ורשה לפני המלחמה , עדה שתיארה את הפעולות התרבותיות והחינוכיות שנוהלו בגטו בימי הכיבוש , 154 במגמה "לשמור על רוח האדם היהודי באותה תקופה . "חשוכה היא , שתפשה את עצמה כנציגת ציבור הניצולים והיתה מהפעילים הבולטים בתחום זיכרון השואה והנצחתה בארץ , ראתה בעדות זו הזדמנות בלתי חוזרת . חשיבות זו דווקא היתה בעוכריה : היא לא הצליחה להבהיר את מידת עוצמתה של ההתנגדות ברוח , לא הצליחה לרגש את הקהל ולגרום לו להגדיר את ההתנגדות הזו כגילוי ג...
To the book |
|
|