|
|
בשנות החמישים התוודע הציבור הישראלי לסיפוריהן של נערות ונשים צעירות שנשארו בחיים , בעיקר אלה מהן שמצאו בית בהתיישבות העובדת , לרוב בקיבוץ . גם אם הגיעו ארצה עם אחד ההורים , לרוב האם , בנו חיים חדשים בנפרד . היתה זו מדיניותה של עליית הנוער , שדאגה קודם כול ליתומים , גם פניותיהם של הורים שילדיהם יטופלו שם לא נדחו . רוב ניצולי השואה , לכל 234 הפחות אלה שהגיעו לארץ לפני קום המדינה , היו יתומים מאב ומאם . כשהבת נקלטה בקיבוץ או בפנימיה , או הצטרפה לגרעין של קיבוץ חדש שעלה על הקרקע , חיה האם בדרך כלל בעיר . הסיפורים לא הזכירו כמעט את סבל האמהות שהופרדו מהן בארץ . בפברואר 1945 הופיעה כתבה נדירה בלבל הפועלת , שתיארה את כאבה של אם לבן חמש שנשלח למוסד בפרדס חנה . הם התראו אחת לחודש . סיפורי שואה של הבנות פורסמו כאשר נקשרו לאירוע בהווה : כאלה היו ניצולות שנמנו עם בוגרי קורס אזרחי או צבאי , עסקו במקצוע לא שגרתי , או השתתפו בתחרויות מלכת היופי של ישראל וצברית השנה , שארגנו לאשה ( העולם הזה , ומלכת הדיילות של חברת התעופה הלאומית . העיתונאים הדגישו את השינוי החיצוני . ביוני 1960 סיפר מעריב על הניצולה ...
To the book |
|
|