ה. "אמא, מותר כבר לבכות?"

מאז עצם ימי מלחמת העולם השנייה הושמעו בארץ באופן אינטנסיבי סיפורים על ילדים בשואה : סיפורים על קבוצות , כמו ילדי לנה קיכלר זילברמן והילדים בגטו 2 טרזיינשטאדט - שב 1959 נפתחה בתל אביב תערוכה מציוריהם " - וסיפורים אישיים על ניצולים שבגרו , באו לארץ ומצאו בה קרובי משפחה . גיבורותיהם של סיפורים אלה היו בדרך כלל בנות , שבימי השואה נמצאו בבית נוצרים או במנזר , לשם התקבלו ביתר קלות גם מפני שיהדותן לא ניכרה בגופן . השינוי ניכר במשפט אייכמן . רוב העדים הניצולים שסיפרו על חוויותיהם כילדים בשואה היו גברים , ביניהם משה בהיר , ניצול טרבלינקה , יוסף קליינמן ויהודה בקון שהיו כבני ארבע עשרה כשהיו באושוויץ , גדליה בן צבי , ניצול מיידנאק ואושוויץ שהיה אז כבן שש עשרה , ונחום הוך , ניצול אושוויץ , אז כבן שתיים עשרה . סיפורים על בנות הושמעו לרוב מפי הורים , ביניהם רבקה יוסלבסקה ומרטין פלדי . יוסף בושמינסקי סיפר על ילדה שהוסתרה אצל משפחה פולנית ; עדה ליכטמן סיפרה על רצח אביה , אביבה פליישמן ואסתר גולדשטיין על גורל אמותיהן . בדומה לסיפורים של האמהות הביולוגיות גם סיפורי הבנות המחישו היטב את מצוקת היהודים ו...  To the book