באוגוסט 1953 דנו חברי הכנסת בהצעת חוק זיכרון השואה והגבורה יד ושם ; כשש שנים אחר כך נדרשו לחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה . בשני המקרים באו לעגן את הפרקטיקה של הנצחת השואה בידי המדינה . על המועד הסכימו : כ"ז בניסן , שנקבע בתקנה שאישרה הכנסת עוד ב , 1951 והיתה לו זיקה גלויה למרד גטו ורשה , והיה , כפי שתמצת הצופה , "יום המרד בגיטו וארשה , שהוכרז כיום 1 . "השואה היה ברור לכול שהתאריך העברי , ערב פסח , לפרוץ המרד , אותו ציינו 2 פלגים מסוימים בראשית שנות החמישים , לא בא בחשבון : לא ייתכן לקבוע יום זיכרון בליל הסדר . חברי הסיעות הדתיות , שביקשו לקבוע את עשרה בטבת , יום הקדיש הכללי , ויתרו . הצעתה של סיעת חרות לקיים יום זיכרון לאומי לשואה 3 בתשעה באב נדחתה . הוויכוח התחדש על שמו של היום : יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות כלשון התקנה מ 1951 או יום הזיכרון לשואה ולגבורה , כפי 4 שכבר נקבע באחד מסעיפי חוק יד ושם . הנטייה היתה לשואה ולגבורה . כשפרופ' בן ציון דינור , אז שר החינוך והתרבות , הביא את הצעת חוק יד ושם לכנסת , הוא הקפיד בניסוחו : "גבורתו של העם היתה , "במלחמת חייו קבע . ראשונים במעלה היו ...
To the book