האוחזות בנשק שנשארו בחיים ובאו לארץ לא ערערו על חלוקת התפקידים המסורתית בין המינים . כך היה גם בקרב אלה מהן שבחרו באורח חיים שיתופי . דוגמה מאלפת רשומה בזיכרונות מימי הקמתו של קיבוץ לוחמי הגטאות . מרים הורביץ , הבחורה היחידה בקבוצת החלוץ , הופקדה על המטבח . היא היתה מודעת לתדמיתו של התפקיד וידעה שהוא מיועד לה : "הייתי חסרת ניסיון בבישול . אבל הבחורים גילו הבנה , ואפילו כששרפתי את האוכל , הם שיבחו אותו ביודעם שאם יעירו לי , אפרוץ בבכי מר . הם עבדו כל כך קשה ובמסירות כזו . ולי היו רגשות אשם , על שאני עובדת פחות מהם . בסך הכל הכנתי להם אוכל עלוב , זה כל מה . "שידעתי הן באו ארצה , נישאו וילדו ילדים . גם אם מילאו תפקידים ציבוריים , עיסוקיהן העיקריים היו נשיים מסורתיים . צביה לובטקין עבדה במטבח של קיבוץ לוחמי הגטאות ובלול ; ויטקה קובנר עבדה בגן הירק של קיבוץ עין החורש , היתה מורה ואחר כך פסיכולוגית ; חווקה פולמן רבן היתה מורה , כך גם שרה נשמית שנר ובתקופה מסוימת גם חייקה גרוסמן . ההשתתפות בפעולה חמושה היתה נחלת העבר . גיבורת שואה זו , כלשון הארץ , " לא השאירה כל סימן בלתי אקטואלי בלבושה - בה...
To the book