|
|
כמו בשנים הראשונות אחרי השואה גם בימי משפט אייכמן תפקדו האוחזות בנשק כמספרות : אז לחברה היישובית , במשפט אייכמן לחברה הישראלית . כאז כן במשפט סיפרו על קבוצה , נקטו בדרך כלל לשון רבים וסיפוריהן האישיים כמעט לא נשמעו . בבית העם תיארה צביה לובטקין את קורות יהודי ורשה בימי המלחמה והתמקדה במרד . ככל שהסיפור התקדם מבחינה כרונולוגית היא עברה ללשון רבים , כפי שניכר גם בשאלות של גדעון האוזנר . והנה דוגמה מובהקת לדינמיקה של העדות : היא התאימה עצמה אליו , והוא - לסיפור הגבורה שהביאה . כמו בקיבוץ כך באולם בית העם , הפתיחה כללה תיאור אישי , מה ראיתי אני , אך העיקר היה מה עשינו אנחנו . הכנותיה מזכירות את ההכנות לוועידה ביגור כמעט חמש עשרה שנה לפני כן . בשני המקרים הדברים שתספר תוכננו מראש והיא לא ששה להופיע . מקור ההבדל בשנים שעברו . צביה לובטקין של , 1946 כמעט בת שלושים ושתיים , פחות מחודש בארץ , היתה שונה מזו של , 1961 כמעט בת ארבעים ושבע , אם לשני מתבגרים , אישיות מרכזית בקיבוץ לוחמי הגטאות , בקיבוץ המאוחד , באחדות העבודה פועלי ציון ובציבור בארץ . היא ידעה לספר סיפור : ברגעי השיא של העדות במשפט ,...
To the book |
|
|