פרק תשעה־עשר חילוץ

קולות הירי טרם נדמו בעת שגולדה מאיר נאלצה לקבל את אחת ההכרעות הקשות ביותר בחייה הציבוריים . היא מצאה את עצמה במצב בלתי נסבל החל מ 23 באוקטובר , תום המלחמה , ועד 10 באפריל , היום שבו הודיעה על התפטרותה הסופית . היא הבינה כי שוב לא תוכל להמשיך במילוי תפקידה לאחר כל מה שאירע ; אבל היא גם ידעה כי לא תוכל לקום , להתנער מכל אחריות ולהסתלק . התפטרות בשעה כזו נראתה על ידיה כגילוי של פחדנות . התפטרות בשעה קריטית כזו היתה עשויה להתפרש כמעין בגידה במולדת ובתנועה ולהוביל בהכרח למאבק קשה על הירושה במועד הגרוע ביותר . כתמיד היא חרדה מעצם האפשרות שמאבק פנימי במפלגת העבודה יתרום רק לחיזוק הליכוד . זאת ועוד : היא תהתה מה יהיה גורל המשא ומתן שהובטח על ידי קיסינג'ר ונכלל בהחלטת מועצת הביטחון מס' 338 ומי יבטיח כי עמדת ישראל תמשיך ותהיה יציבה וחזקה . החלטתה הטבעית היתה להישאר על משמרתה ולגייס את יתרת כוחותיה הכלים , הנפשיים והגופניים , כדי להתחיל בפעולות חילוץ במגמה להציל את הניתן להציל . היא היתה עייפה ונראתה סחוטה , מוחה עדיין סירב לקלוט את אשר אירע , האנרגיה העצומה שלה רפתה , אבל היא החליטה לעמוד כסלע ...  To the book