מסביב לשולחן, האור (פרגמנט)

שבא סלהוב קול שירה רחוקה , קול רחוק מאוד , מגיח ועולה ממצולות זיכרון הילדות . זיכרון שבור וחסר מאוד , אבל שלם כל כך . גביש קול שמתפשט ומצטלל . צף הקול ואתו קם ועולה המראה : שולחן ארוך , עטוף בוהק רך של מפה לבנה , מפה מבד פשוט של כותנה לבנה וזוהרת . על השולחן כוסיות זכוכית זעירות , כמה בקבוקי עראק , האיילות המרקדות שעל תווית הבקבוק ירוקות או שחורות . השולחן מוקף גברים , לבושים בפשטות של יומיום , כיפה לראשם . בראש השולחן דודי אפרים , אחיו הבכור של אבי , הוא אוחז בספר ישן וקורא , קולו העמוק מתנגן בנעימה רוויה משמעות אין סופית ; הגברים האחרים - אבי , בניו של הדוד , חבריו - שרים אתו . משניות . זו המילה שאני לומדת אז , שם , באזכרות החוזרות מדי שנה בשנה בבית הדוד , זו השירה הזאת , שאין דומה לה ליופי . . 'משניות התו נהגית רפה , מלחששת , מתמשכת . הגברים שרים , והמילים המסתוריות מתנגנות במקהלה חרישית , כל מילה נהגית , וכולן יחד שזורות במובן נעלם עד מאוד . זה רק העומק לבדו המצופף ומחשק את מעגל הגברים הנעים במתינות עם הקריאה השרה . והמפה הלבנה היא אגם של אור לבן בשירתם . זהו אור אחר , אף שמקורו בנ...  To the book