לשון הקודש

[ פריז , [ 1969 לשון הקודש היא האמצעי שדרכו התגלתה התורה . ננסה לעמוד על ייחודה של לשון זו באמצעות התבוננות במושג הקדושה ובמשמעותה הפנימית של הלשון על פי פסוקי התורה . קדושה הפירושים המקובלים למושג הקדושה - פרישות ונבדלות - מדגישים בעיקר את הצד המצמצם שבקדושה , דהיינו מה היא לא . להלן נעסוק בהגדרת הקדושה כשלעצמה על דרך החיוב . נקדים ונאמר שרצון הבורא בנוגע לבריאתו נקרא בלשון החכמים "מחשבת . "הבורא לפי חכמי ישראל , כל נברא נושא בחובו , ולו באופן נסתר , רושם של רצון זה . הקדושה מתייחסת לגילוי במציאות , ולו ברמז , של מחשבת הבורא . כלומר , מציאות שבה ניתן "לזהות" בנברא באופן קיומי את תוכנית הבורא , את הגשמת רצון הבורא . במילים אחרות , כאשר התרחשויות בהיסטוריה של העולם מתחילות להתנהל על פי רצון הבורא יצביעו עליהן חכמי ישראל 1 כגילוי קדושה בעולם . בעבור חכמי ישראל , הבורא והנברא נבדלים זה מזה לחלוטין , לכן הרעיון שמשהו מן האלוהות יימצא בנברא זר למסורת היהודית . עם זאת , מושג ה"קדושה" מתייחס בתורה גם לבורא וגם לאדם , כמו בפסוק : "קדשים תהיו כי לןדוש אני ה' אלהיכם" ( ויקרא יט , ב . ( לפיכך יש ...  To the book