פרק ה' תבניות המחזה השלם

אורות הבמה כבו . מחיאות הכפיים דעכו . המסך ירד בפעם האחרונה , ואורות האולם כבר מאירים את הקהל . באוויר הדחוס מתגברת המולת הצופים הממהרים ונדחקים אל הדלתות , ובאוזניהם עדיין מהדהד קולה של טטיאנה קנליס אולייר , שחקנית תיאטרון , "הבימה" אשר גילמה את דמותה של סוניה : "חכה , דוד וניה , חכה ... אנחנו ננוח ... אנחנו ננוח " ... ( צ'כוב , , ( 71 , 1986 ועדיין הם רואים בעיני רוחם את ארשת הכאב הנסוכה על פניו המורכנים של נסים עזיקרי אשר גילם את דמותו של וניה האומלל . באחת השורות האחרונות נשאר צופה אחד יושב על מקומו , מנסה לפענח את רשמיו מאותה הצגה בלתי נשכחת שביים חנן שניר בשנת . 1986 הצופה הזה הוא אני . באותו רגע של דמדומים בין אפלה לאור השתהיתי על מושבי מופתע מן ההכרה שלמרות הצער והכאב על תבוסתו של וניה , לא הרגשתי אפילו שמץ של ייאוש או אכזבה . להפך , מפלתו המכאיבה של וניה העירה בי תחושה של בהירות , נחישות , תקווה . לא ידעתי להגדיר את התקווה הזאת . לא ידעתי מה התבהר ולקראת מה אני יוצא בנחישות מן האולם . אבל התחושה הייתה כה צלולה , עד שלא יכולתי שלא לתהות על עוצמת הפרדוקס : הקטסטרופה של וניה היית...  To the book