התהליך המזורז של הפיכת ירושלים לעיר קודש לנוצרים נתן במהרה את אותותיו גם במעמד היהודים שבה . מפירושו של הירונימוס לספר צפניה , מהביוגרפיה של הנזיר בר צומא מנציבין , שנכתבה בסורית במחצית השניה של המאה החמישית , ומכרוניקה ערבית מהמאה ה 11 אנו למדים , כי גזירת האיסור על נוכחותם של יהודים בירושלים נתחדשה ביתר שאת . קרוב לוודאי שכבר בימי קונסטנטינוס אירע הדבר . מעתה ואיל ך הותרה ליהודים הכניסה בשערי העיר אך ורק ביום אבלם הלאומי על הרס בית המקדש , ושעה שעלו אל הר הבית ספונים בכאבם וחגורי שק . הנוצרים מצידם ראו בכך הוכחה ניצחת לקללה הרובצת על היהודים עקב סירובם להכיר בישו . שיממונו של הר הבית שימש מעתה ואיל ך כאות וכעדות להתגשמות נבואתו של ישו , כי לא תיוותר בו אבן על אבן ( מתי כד , ב ; מרק' יג , ב ; לוק' כא , ו . ( בסתר ליבם יראים היו המפוכחים שבהם מתהפוכות פוליטיות , שבעטיין עלול יהיה שליט חילוני כלשהו לנסות לקומם את הריסות המקדש . ביטוי לחשש זה אנו מוצאים בדרשה שנשא ב , 347 מי שעתיד היה להתמנות זמן קצר לאחר מכן לבישוף העיר , הלא הוא קירילוס . בדרשה זו הוא חוזה נסיון מצד האנטי כריסטוס , א...
To the book