|
|
בפרק הקודם נסחפתי על גלי המאבק בזרם ה"אלצהיימרי" האישי והקולקטיבי כתופעה שמאיימת לשטוף את שורשי האגדות המזינות חיים . נזקקתי למטפררת האלצהיימר כתיבת נח נוחה שמסמלת מחייה טוטלית של זהות אנושית . מכיוון שראיית החיים כתהליך " אלצהיימרי" לינארי של נפילה עלול להתבטא בתפישה דטרמיניסטית עגומה , ברצוני לסיים ספר זה בנימה ובנעימה אופטימיות יותר שאפשר לדלות מעקרון ההיפוך המעגלי . אם האגדה מצליחה לשמר את הזיכרון ההיסטורי משום שהיא מצליחה לקלוט ולטפח את הריגושים ואת ההתלהבות של אירועים ולעצבם כסיפור דרמתי וקליט , אזי על פי עקרון ההיפוך גם את השכחה הסלקטיבית אפשר לגייס למטרות ההישרדות . ואכן , את ערך השכחה הסלקטיבית הגלומה במצב הסניליות להפגת העוינות בין יהודים ישראלים למוסלמים פלסטינים , ניסיתי לתאר ברשימה הסטירית שהענקתי לה את הכותרת : "סנילקטיביות" לפני שבוע , שבועיים או שלושה הסתיים המשפט שלי בזיכויי המלא , כך נאמר לי . מכיוון שאינני זוכר במה הואשמתי וממה זוכיתי - הוחלט להמציא לי את פרוטוקול המשפט כדי שיהיה אפשר להפיק ממנו לקחים לעתיד , והנה הוא לפניכם . בכתב התביעה נאמר שמדינת ישראל תובעת אותי...
To the book |
|
|