הנטייה לחיי קבע

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היתד . מורגשת בבדוים ובבדוים למחצה הנטיה לחיי קבע , המ היו רוכשים להם קרקע ורושמים אותה בערכאות הממשלה על שמו של השבט , או על שמם של יחידים' מגדירים את גבולותיהם ומעבדים את האדמה . העושר הטבעי של הפינה החדשה השפיע עליהם שיעסקו גם בעבודת האדמה , תחילה לצרכי עצמם בלבד ואחר כך גם לממכר העודף . עם התישבותם עזבו מקצתם את האהלים ועברו לדור בבתי אבן . באוהליהם השתמשו לצרכי המרעה בלבד , והם למדו לגדל ירקות בהשקאה פרימיטיבית . הניסיון היה מושך ובני השבט או משפחות השבט החלו להגר למקום הקרקעות הניתנות להשקאה . הם התחתנו שם עם בנות שאר השבטים למען שתהא להם היכולת לחיות חיי אברים אינטנסיביים יותר . גידול הבהמות , ביחוד הבהמה הדקה , היה יסוד החיים החומריים של הבדוים האלה ומקור פרנסתם העיקרי . אבל עם זאת לא פסק מהם גם יצר הנדידה . המעבר לחיים קבועים מרוכזים בבתי אבן משמש גם גורם לנשואי תערובת בין בדוים לפלחים . החיקוי שהבתים מחקים את חיי הפלחים , כגון בתלבושת , בתכשיטים , בתבשילים ובמנהגים מקרב אותם לעבודת האדמה . בראשית התקופה , כשהתחילו הבדוים לגלות נטייה לקרקע , לא הי...  To the book