האדם , אחד הוא בשני המודוסים הקיומיים . הן בלילה הן בשעות היום הוא תרכובת של גוף ונפש , של בשר ורוח . אבל בשנתו , כלומר ברשות הליל , הוא נתפס כבשר גרידא - גוף גולמי חסר הבחנות שאינו מסוגל לפעול באופן רצוני . הגופניות חסרת הנשמה ( ולפחות נטולת הנשמה הפעילה ) נתפסת כמצב של מיתה זעירה . אם היום הוא הוויה קיומית הופכית ללילה , הרי שלעומת הגופניות של המצב הלילי , היום מסמל רוחניות , ולעומת המוות הסמלי או הזעיר בלילה , הוא מסמל את החיים . אם נכונה טענתי , לפיה ברכות השחר באות להוציא את האדם מכבלי גופו ולהעבירו לרשות השכל והרוח , מאליה עולה השאלה מדוע הטקס שבא להוציא את האדם מכבלי השינה והתנומה , ולמעשה מכבלי הגוף , עוסק באופן כה ממוקד בגוף . ההתמקדות בגוף באה לידי ביטוי בברכות השחר הן בלשון הברכות והן בקשר הפיזי בין אמירת הברכות ובין המחוות הגופניות כפי שמורה התלמוד . הקשר בין הגיית ברכות ובין הפעולה הגופנית יוצר למידה חושית שאינה מתווכת בהכרח באמצעות השגה שכלית . אני מציעה לראות את טקס ברכות השחר ככזה שבא לפעול על מבצעיו בשני שלבים : ראשית , לאשש את גופם כבעל פונקציות מובחנות ולהפקיעם מן הג...
To the book