האימרה "כשאדם חרש ורווה טותה" היתה רווחת במשך מאות בשנים בין עמי אירופה . מקורה של אמרה זו , כנראה עוד מימי הבינים וכוונתה — ל"ימים הטובים" של העבר הרחוק , לחיי "גךהעדך מבחינה כלכלית ומוסרית משפחתית , לחיים טבעיים תקינים ואידיאלים . ולא כך הדבר : ב"גן העדן" כפי שהוא השתמר , עד ימינו בכמה אזורים משווניים אין צורך ואין מקום לחרישה , וכל "מהותו" או "צימוקו" הוא בכך , כי ב 1 אין האדם מייגע את עצמו במלאכות הקשורות בעיבודה של האדמה אלא נהנה ישירות ממתת הטבע : קוטף את הפרי המוכן . יתר על כן : גם כשהאדם התחיל לעבד את האדמה ולזרוע תבואות , לגדל קטניות וירקות ולבסוף אף לנטוע עצים , הרי עדיין לא חרש . כלומר גם אז טרם ניצל את כוחה של בהמה לגרירת מכשיר — המחרשה — שבעזרתו יכול היה להכשיר את הקרקע , לעבדה לזריעה ולכסות התלמים . לעומת זאת דווקא הטוויה , שבה צריכה היתר . לעסוק חוה ( לפני הגרוש מגן עדן כשלא נזקקה עדיין ללבוש , או לאחר מכן כשהיה צורך להתגונן בפני הקור , להט החרב המתהפכת וגם לדאוג לצניעות ( ... באה לעולם זמן רב לפני המחרשה , לפני שהאדם יכול היה לפלוח את אדמתו בכוח שריריהם של בעלי חיים החז...
To the book