המגמה השליטה בפירושי האמנות במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה עמדה בסימן הערצתם של מדעי הטבע . ביטויה המובהק של מגמה זו מצוי במשנתו של גוטפריד סמפר . מגמה זו היתה' במידה מרובה , תגובה לתפיסת האמנות בפילוסופיה ובאסתיטיקה של גרמניה בראשית המאה . השיטות הפילוסופיות הגדולות' כפי שנתגבשו בכתביהם של היגל ושלינג' הדגישו את זיקתה העמוקה של היצירה האמנותית לתרבות הכללית של הזמנים השונים' והבליטו את התפקיד שממלאה האמנות בתהליך ההיסטורי כולו . אמנם שיטות אלו ביקשו לגלות את החיים הפנימיים והמיוחדים של האמנות' אולם הן גזרו חיים אלה ממהלכה של הרוח בכללותה . באסתיטיקה האידיאליסטית של ראשית המאה התשע עשרה לא ניתן מקום רחב לשיקולים בדבר הנתונים המאטריאליים והטכניים של היצירה המעוצבת . מחציתה השנייה של המאה' עם הופעתה והעמקת השפעתה של תפיסת העולם הפוזיטיביםטית' נשתנתה גם הפרספקטיבה של ההתבוננות באמנות . את מקומם של היגל ושלינג תפסו עתה ביכנר ודארווין' ובמקום להבין את התפתחותה של האמנות מתוך המהלך של ירוה העולמי ביקשו עתה לפרש את הסגנון וגלגוליו בעיקר מתוך גורמים חומריים וטכניים . גוטפריד סמפר ( Semper ) ...
To the book