|
|
בראשיתה של המאה התשע עשרה עמדה ההתבוננות באמנות בסימנה של האסכולה הפילוסופית ששלטה אז בכלל בחיי הרוח' בעיקר של גרמניה . כתקופה זו מצומצמים עד מאוד הנסיונות לכתוב את תולדותיה של האמנות החזותית מנקודת מבטו של ההיסטוריון או אף של האמן . למפעלו של וינקלמאן לא היה המשך בולט בשניים או שלושה דורות לאחר הופעת ספרו הגדול . גישתו של פילוסוף' העורך את עולם היצירות שהגיעו לידיו בחטיבות שיטתיות והמבקש לגלות 'חוקים' בעלי משמעות ומובן גם בתולדותיהן של האמנויות החזותיות' היא עתה הגישה השליטה בהלך הרוח הכללי של התקופה . הדמות המרכזית בתנועה רוחנית זו היא' כמובן' דמותו של הפילוסוף היגל . השפעתו הישירה של היגל על מחקר האמנות וכתיבת תולדותיה אמנם מרובה ביותר . ניתן אמנם להגדיר לפחות שני היסטוריונים של האמנות כתלמידיו הישירים של היגל' הלא הם הותו ( Hotho ) ושנאזה i . ( Schnaase ) אף כי שניהם היו מקובלים בזמנם' הרי לא תרמו תרומות מכריעות במחקר ולא סללו דרכים חדשות . אולם השפעתו העקיפה של היגל על ההיסטוריוגראפיה של האמנות היא רבה ומעמיקה . בעיות שהוא העלה אותן ומושגים שהוא טבע אותם חוזרים ועולים — אולי בשינו...
To the book |
|
|