(ה) סיכום

בפרק זה ניסינו לשרטט את הקווים העיקריים של תפיסת ההבעה בתורת האמנות של הריניסאנס . אם נסקור התפתחות זו , הנמשכת כמעט מאתיים שנים , תצטייר לנגד עינינו התמונה הבאה : כבר בשלבה הראשון ( אצל אלברטי ) רואה תורת האמנות את המחשת ההב עה כאחד התפקידים המוגדרים של העיצוב האמנותי . בשלב זה המדיום הבלעדי כמעט לעיצוב ההבעה היא דמותו של האדם . אופיה ה אכספרסיבי של היצירה בא לחשוף ולהמחיש את מצב נפשו של המתואר . עם ליאונארדו מגיע שלב זה לידי מיצויו המלא ולידי השלמתו . הקשיים שבתיאורם של הלכי הנפש נפתרו , תנועות הגוף ההבעתיות והבעות הפנעם הן מגוונות ביותר ומשמעותן היא לרוב מגובשת . , Lomazzo , Idea , cap . 11 "" והשווה Cornelius Agrippa , De occulta philosophia . Ill , cap . 21 השפעתו של אגריפה מנטסהיים על לומאצו היתה , כנראה , גדולה יותר מכפי שאנו מניחים . בסיומה של חטיבה היסטורית זו יונקת התפיסה האמנותית של ההבעה מתוך מקורות רוחניים חדשים ומסורות חדשות . הישגיה של התפתחות זו נשארים קניין קבוע של המאה הט '' ז , אולם תפיסת ההבעה מוסיפה להתפתח . בריניסאנס המאוחר מתרחשות שתי תמורות עיקריות בתחום הנושא...  To the book