ד. הפואמה העברית בשני העשורים הראשונים של המאה, והפואמה בת־ימינו - כמה הערות לסיכום

בראשית הפרק קבענו כי עיקר חשיבותו של המהלך הפואמטי שתחילותיו בשנים הראשונות של המאה העשרים הוא העמדת סיפורו של הדובר עצמו כמושאה של הפואמה . חשיבותו של מהלך זה חורגת הרבה מעבר לגילומיו הספציפיים בראשית המאה , מפני שעמו נפתחה האפשרות העקרונית לראות בשיר הסיפורי הארוך ז ' אנר המאפשר לעצב בהרחבה את עולמו של הדובר על מערכת חוויותיו , קליטותיו , תחושותיו , רצפי המחשבות שלו וזיקותיו אל העולם , ולחשוף , באמצעות הדרכים האינטרוספקטיביות שהוא מאפשר , את הזהות העצמית שלו , המשמשת בסיס לדיוקן השירי הנבנה עליה . במהלך המאה , ובמיוחד בשנות העשרים , השלושים והארבעים שלה , מופיעות פואמות שהרגם היסודי שלהן מבוסס על עלילה קיבוצית וטיפוסית , ולא אישית פרטית . על פואמות מדגם זה ( מ'מסדה ' של למדן משנת תרפ"ז , ועד ל'פרידה מן הדרום ' של א' קובנר , משנת , 1949 וכן על הדגמים הרוסיים של מיאקובסקי ובלוק ) מבסס ב ' הרושובסקי ( 1952 ) את מושג הפואמה העברית ה ' מוררנית' שלו , פואמה החותרת , לפי תיאורו , לעיצובה של בעיה מרכזית וכללית , בעיה קיבוצית בת הזמן , האופיינית על פי רוב לתקופה של משבר חברתי או תסיסה חברתית ...  To the book