בשביל זה יש אווזים

עצם המאבק על הפסגות יש בו כדי למלא את ליבו של האדם . אלבר קאמי פרולוג זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו . נער בכיתה י׳ , הוא נכנס לחדר בהילוך בטוח . בלי שבכלל טרח להתבונן בי או לומר שלום , צנח על הכיסא ופלט : ״קוראים לי יובל אני דיסלקטי , דיסגרפי ואף אחד לא הצליח איתי״ ! הוא לא דיבר בנימת ייאוש . להפך , בצליל דבריו בצבצה התרסה . ההופעה הדרמטית והמלוטשת גרמה לתחושה שיובל השקיע מחשבה בצורת ההופעה ובבחירת המשפט המושחז והלא שגרתי . בהופעתו הייתה סתירה בולטת בין שפת הגוף הבוטחת לבין משמעות דבריו . הצעדים הבטוחים , טון הדיבור , המשפט הקצר והמנוסח בבהירות שידרו ביטחון רב , אך בניגוד להופעה הבוטחת , תוכן הדברים רמז שהוא במצוקה . בדרך כלל , כאשר יש פער בין שפת הגוף לבין התוכן , אני נוטה להקשיב למסר שמביע הגוף , ואילו במקרה זה , משום הביטחון המעושה ששידר הגוף , נטיתי להתייחס דווקא לתוכן הדברים . שמתי לב למה שלא נאמר . הוא בחר שלא לומר , ולו ברמז , שהוא זה שנכשל . במקום זאת הוא הבליט את כישלונם של מוריו . הייתה לי תחושה שיובל אינו נוטל שום אחריות על הכישלון . את תשומת לבי תפסה דווקא נקודה עקרונית...  To the book