ההתרפקות על קברי קדושים וצדיקים היתה מנהג נפוץ , שמילא תפקיד חשוב בחיי העם במשך מאות בשנים . שארית הישוב בארץ ועולי הרגל בכל הדורות , ראו בקברים אבן שואבת , בבחינת "אם ארץ ישראל מקודשת , על אחת כמה וכמה קברי אבות ואישים .-מקראיים העם ראה בקברים המקודשים מקום לתפילה ובקשת רחמים , מקור לריפוי מכאובים ומילוי משאלות ותחינות , ובא אליהם בהמוניו , בעיקר בשעת צרה או פורענות . אף על פי כן , אין מנהג זה עתיק יומין , ואין הד לקיומו בתקופת המקרא , שכן נחשב חיקוי למעשה נוכרים , וגם כאשר רווח המנהג בתקופת בית שני , ויותר מזאת בימי הביניים , לא תמיד היתה דעת הרבנים נוחה מכך . עולי הרגל עשו את דרכם לקברי הקדושים בדרך רצופת תלאות וקשיים , שנתגמדו רק בהשוואה לתנאי חייהם של אותם מתי מעט שישבו כאן באורח קבע , בהסתופפם ליד אותם קברים . קברי הקדושים היו אבן שואבת לישוב היהודי הדל שנתרכז סביבם בבל התקופות , ושימשו על ידי כך גורם חשוב ב"שמירת . "הגחלת הם הגבירו את הזיקה ורגש השייכות של יהדות התפוצות לארץ ישראל וסייעו לשמירת הקשר עמם , ואלו מצידם סייעו להחזקת הישוב היהודי בארץ וביצורו , בראותם בהם ממלאי מצווה...
To the book