השימוש הסימבולי

כבר בראשית הקבלה , אצל ר' יצחק סגי נהור , 83 נהפכה משמעותה של המלה אין ! במקום לציין שלילה של ישות היא באה לבטא באופן פאראדוכסאלי ישות חיובית בעלת מלאות אינסופית שאינה ניתנת להשגה האנושית , ולכן היא נקראת אין . בהמשך התפתחותה של הקבלה נתקשרה תפיסת זו עם תורת הרצון האלוהי . בריאה יש מאין במשמעותה המיסטית היא התהליך של התהוות הישות הראשונה — החכמה האלוהית —מתוך אין , שהוא הרצון המאוחד באל עצמו . »* את הביטוי הפילוםופי ניאופלטוני של הרעיון הזה אנו מוצאים אצל ר' שלמה בן גבירול , 88 והמקובלים השתמשו בו בסימבוליקה של הספירות . כך רואה הזוהר את הצעד הראשון של האצילות בהוצאת הישות הראשונה ( ספירת החכמה ) מן האין האלוהי עצמו ( ספירת הכתר הקדומה ) . 80 בסימבוליקה זו נוקט כמובן גם רמ"ק : 'קודם אצילות המידות הנזכרות היו המידות נעלמות בו תכלית העלם ... ואחר כך האציל ממנו נקודה אחת , אצילות אחת , והוא הכתר , והיא נקראת אין לרוב דקותה ואדיקותה במקורה שלא ישפט בו היש . וממנה נאצלה בגילוי שני נקודה שנית והיא החכמה ונקראת יש , שהיא תחילת הגילוי , תחילת הישות ! והיא נקראת יש מאין' . » כדרכו בסי אור נערב ...  To the book