א. טעם האצילות

האל הפרסונאלי יחסו לעולם הוא פעיל , הוא מתגלה בו ומנהיג אותו . כפי שראינו אי אפשר לייחס פעילות זו במישרין לאל כשהוא לעצמו . כדי שהאל הטראנסצנדנטי יהיה לאל פרסונאלי צריך שיתרחש איזה תהליך , שבו ייווצר הגשר בין האל לבין מה שאינו האל ; ביתר דיוק : התהליך הזה הוא עצמו הגשר הזה . ניתנה הרשות לומר שבעצם הטראנםצנדנציה של האל נעוץ הטעם העקרוני למציאותה של האצילות : 'אחר שביארנו מה שביארנו מענין אחדות איןסוף והרחקת התארים וההתפעלות ממנו איני חושד שכלך שתצטרך לטעם האצילות , לא בכלל ולא בפרט , כי אחר שרצונו הפשוט להוציא הנמצאים להיותם נפעלים תמיד מאתו אי אפשר המצאתם כלל אלא על ידי הכלים האמצעיים' י . בלי האמצעיים האלה נשאר האל הטראנםצנדנטי בעמקי עצמו ואינו מתגלה לזולתו ; על צד הדיוק : אין דבר זולתו . אך האל שרמ"ק מדבר עליו אינו מסתפק במציאות עצמו , הוא האל המתגלה לבאי עולם כדי שיעבדוהו , ולכן יש צורך במערכת מודרגת של מציאות שעל ידה מתאפשר היחס ההדדי הזה : 'קודם האצילות לא היה גדולת המחוייב המציאות נודע לזולתו , לפי שאין בלתו , והאצילות היה כדי שיוכלו הבריות לדעת כוחו ורומ מותו ... וכדי שישתלשל ...  To the book