|
|
הבחנה זו מביאה אותנו אל השאלה המרכזית בפרשה זו . ברור כשמש , שהמספר בא להוקיע את מעשי דוד , ואף להצביע על סכנת הכליה שהביא על ביתו . המספר י אינו מביע האשמה זו במלים מפורשות , אלא מאלץ את הקורא לנסח אותה על פי הכרתו שלו ( פרי — שטרנברג . ( דבר זה מגביר את עצמת ההוקעה . אך , כנגד זאת לא נמנע המספר מלהצביע על הכרתו המוסרית המחודשת של דוד , ועל ראשית כפרתו . שהרי , בסופו של דבר הוא חייב להשאיר פתח לתקווה , שאם לא , יקפח המלך את מעמדו מול האל ; מכאן ואילך תעמוד מלכותו , ומלכות בית דוד בכלל , בסימן חטא ופורענות . המספר חייב אפוא להסביר על שום מה ניצלה מלכות דוד בסופו של דבר . לשם כך עליו להציג תפנית בהתנהגותו של המלך . תפנית זו מפתיעה למדי אחרי הצגת חטאו המחריד של המלך , אך המספר הכין לעצמו דרך נסיגה , דווקא מפני האשמה מובלעת בזכות המלר שבפרשה הראשונה נמנע מלהביע דעה גלויה וחד משמעית על מעשי דוד , והותיר את התפקיד לחוות דעה לקורא . כיון שרמז לגינוי באופן סמוי , ובמשתמע מכללא , לא התחייב למאומה . בדרך זו השאיר פתח לאפשרות ליצור מעבר מקוטב החטא אל קוטב ההכרה המוסרית , כפי שהיא באה לידי ביטוי...
To the book |
|
|