כבר בדור הראשון של אמוראי בבל החזיק שמואל שפחה , או שפחות , בביתו . במסכת עבודה זרה כח ב , מסופר על שפחתו , שסבלה כאבים חזקים בעינה בשבת , ושמואל לא ריפא אותה והיא מתה . ופעם אחרת אנו שומעים על אחת מן השפחות של שמואל שנשבתה , ופדו אותה משביה ושלחו אותה אצל שמואל ( ראה גיטין לח א . ( ושוב אנו שומעים על שפחתו של שמואל , ביחד עם שפחות של אמוראים אחרים . במסכת נדה מז א שנויים במשנה סימני בגרות של נערה . שמואל בדק בשפחתו אחד מסימני הבגרות ושילם לה ארבעה זוזים כדמי בושת . ובהמשך הדברים מסופר , ששמואל ( הרא"ש גורס : רבה ) היה מייחד שפתותיו לעבדיו משום שלא רצה לבייש אותן . ואילו רב נחמן היה מחליף שפחותיו לעבדיו ואינו מקפיד על בושתן , בעוד רב ששת מסר שפחותיו לערבים לשם הפרייתן . 44 רב ששת , שלא הקפיד על בושתן של שפחותיו , הוא גם ששפך ציר דגים בראש שפחתו כשביקש להטיל אימה על אנשי ביתו ( ראה שבת קה ב . ( לא כל החכמים 41 בארון , היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל , ח"ג , עמ' , 106 חש בעובדה שהיו עבדים יהודים . אולם דבריו שקולים יותר . הוא מדגיש אל נכון שרק במצב של יאוש נמכר יהודי לעבד . 42 בדפוסים...
To the book