האידיאות כמושא ההכרה

הספר הראשון של 'העולם כרצון וכדימוי' הראה לנו את העולם כדימוי בשביל סובייקט , המשועבד לחוק הטעם המספיק ; הספר השני הראה לנו את העולם מצידו הפנימי , כרצון , ואת העולם עצמו , כמו שהוא מופיע לפנינו , בהתעצמות הרצון הזה . ההתעצמות הזאת של הרצון בעולם מתבצעת בדרגות , שבהן מתגשם הרצון יותר ויותר כעצם , כאו בייקט . את הדרגה הראשונה של תהליך התעצמות זה זיהה שופנהואר עם האידיאות של אפלטון , שכן האידיאות האלו הן המינים , הווי אומר : הצורות והאיכויות הראשוניות , שאינן משתנות . האידיאה איננה משועבדת לריבוי ולתמורות של עולם התופעות . עולם תופעות זה נכנע לפרינציפ של האיוש , בחלל ובזמן , , principium individuationis על תורת האידיאות מתבססת פילוסופיית האמנות של שופנהואר f כאינדיבידואום , כאיש החי בחלל ובזמן , יש לי רק הכרה , שהיא משועבדת לחוק הטעם המספיק ; ידיעה זו היא , כפי שראינו , מכשיר בידי הרצון , אשר יצר את ההכרה למען תשרת אותו . לא היתרו לנו שום הכרה על האידיאות אילו היינו רק אישים החיים בחלל ובזמן . ההכרה של האידיאות יכולה להתבצע רק אז , כשהאדם המכיר מצליח להשתחרר משעבודו לרצון , וזורק מעליו א...  To the book